פסק-דין בתיק בש"א 2601/13

1.             לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשם ג' שני (ע"א 463/13-א'), מיום 10.3.2013. במסגרתה, נדחתה בקשת המערערת לסילוק הערעור על הסף.

2.             המערערת הגישה בשנת 2005 תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים נגד המשיבה (ת"א 7057/05), בטענה של סיווג מס שגוי של מוצר בשם "רסקיו רמדי" (להלן: המוצר) שהמערערת מייבאת לישראל, בגינו היא משלמת מס ביתר. המערערת עתרה לקבלת סעד הצהרתי לעניין הסיווג השגוי מבחינתה, ופיצוי בגין נזקיה.

3.             ביום 6.3.2006, ניתנה החלטה, בהסכמת הצדדים, כי בירור התביעה יתחלק לשניים: תחילה, יידון סיווגו של המוצר וטענת התיישנות שהעלתה המשיבה לגבי חלק מתקופת הסיווג, ולאחר מכן, ככל שיידרש, תידון שאלת הפיצוי הכספי. ביום 2.7.2010, ניתנה החלטה, בהסכמת הצדדים, כי לאור תיקוני חקיקה, המחלוקת מצטמצמת רק לסוגיית הסיווג המוצר בעבר.

4.             ביום 13.12.2011, ניתנה החלטה, שכותרתה "פסק-דין חלקי והחלטה" (להלן: ההחלטה). במסגרת החלטה זו, קבע בית המשפט כי הסיווג המתאים של המוצר מקנה למערערים פטור ממס קנייה. כמו כן, לעניין טענת ההתיישנות, קיבל בית המשפט את עמדת המשיבה כי חלק מהתקופה בגינה תובעת המערערת התיישנה. המערערת הגישה ערעור על ההחלטה לבית משפט זה (ע"א 1000/12). הערעור נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי בנוגע להתיישנות.

5.             ביום 2.12.2012, ניתן פסק דין על ידי בית המשפט המחוזי (להלן: פסק הדין), המוחק את התביעה. בפסק דין זה קבע בית המשפט כי: "בשלב הנוכחי יש למחוק את מה שנותר מן התביעה דנן תוך שיכול מה שצוטט לעיל בסעיף 6 [ההסדר הדיוני להמשך בירור התביעה בין הצדדים, ככל שידרש - ס' ג''], באופן שלאחר סיום מכלול ההליכים בבית המשפט העליון ניתן יהיה להגיש תביעה עדכנית שתכלול כל מה שיעמוד על הפרק" (עמוד 5 לפסק הדין).

6.             המשיבה הגישה ערעור על פסק הדין מיום 2.12.2012 לבית משפט זה (ע"א 463/13), במסגרתו השיגה על סיווג המוצר, כפי שנקבע בהחלטה מיום 13.12.2011. שני הערעורים נקבעו בפני הרכב לקראת סוף שנת 2013.

7.             המערערת הגישה בקשה לסילוק ערעורה של המשיבה על הסף. לטענתה, עבר המועד להגשת ערעור על ההחלטה בדבר הסיווג. זאת, לאור העובדה כי ההכרעה בדבר הסיווג סיימה את הדיון בסעד ההצהרתי, ולפי מבחני הפסיקה מדובר בפסק דין חלקי ולא ב"החלטה אחרת". לגישתה, ניתן ללמוד זאת מההסדר הדיוני שהוסכם בין הצדדים, אשר אושר בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.3.2006, על פיו "פסק-הדין בעניין הסיווג יהיה פסק דין חלקי".

8.             מנגד, טוענת המשיבה כי ההחלטה היא בגדר "החלטה אחרת" לעניין הסיווג. החלק בהחלטה שמהווה פסק דין חלקי, לשיטתה, הוא ההכרעה בטענת ההתיישנות. זאת, משום שסוגיית הסיווג אינה מהווה סעד סופי, אלא שלב בדרך אל הסעד שבגינו הוגשה העתירה - פיצוי כספי על דרך של החזר מס ששולם ביתר. לעניין זה, להחלטה בדבר הסיווג אין נפקות בפני עצמה, וזאת לאור ההסכמה בין הצדדים כי התביעה תתרכז רק בסיווג המוצר בעבר, נוכח תיקון חקיקה שייתר את הדיון בדבר הסיווג הנוכחי. כמו כן, כותרת ההחלטה "פסק דין חלקי והחלטה" מלמדת כי היא כוללת גם "החלטה אחרת". לאור זאת, רק פסק הדין מיום 2.12.2012 מהווה פסק דין לעניין הסיווג, ולכן הערעור הוגש על ידה בזמן.

9.             ביום 10.3.2013, דחה הרשם את הבקשה למחיקת ערעור המשיבה על הסף. זאת, משום שסוגיית סיווג המוצר אינו נחשב סעד עצמאי, אלא רק מנגנון לקראת בירור הסעד הסופי, שהוא כאמור הפיצוי הכספי. עוד קבע הרשם כי בנסיבות אחרות, יכול שסעד הצהרתי בדבר סיווג ייחשב כסעד סופי, אולם, רק מקום שלהכרעה בדבר הסיווג "משמעות מעשית מובחנת" (סעיף 8 להחלטת הרשם). במקרה דנן, לאור צמצום הפלוגתא בין הצדדים לסיווג המוצר בעבר בלבד, סיווגו יכול להיחשב אך ורק כאמצעי לקבלת פיצוי על דרך החזר מס ששולם ביתר. כמו כן, קבע הרשם כי כותרת ההחלטה מלמדת גם כן כי סוגיית הסיווג מהווה "החלטה אחרת". זאת, מאחר שאין עוררין כי סוגיית ההתיישנות מהווה פסק דין חלקי, ולכן שומה כי כוונת בית המשפט הייתה כי הסוגיה השנייה שההחלטה מתייחסת אליה, מהווה "החלטה אחרת".

10.          מכאן הערעור שבפניי. טענתה המרכזית של המערערת היא כי המשיבה הטעתה את בית המשפט בנוגע לתיקוני החקיקה שייתרו את סוגיית הסיווג למקרים עתידיים. לטענתה, המשיבה חזרה בה מתיקון החקיקה שקבע פטור ממס קנייה למוצר, ולפיכך לשאלת סיווג המוצר גם נפקות לעת הנוכחית ולעתיד.

11.          לטענתה, ההסכמה בין הצדדים כי שאלת הסיווג תידון רק בנוגע לעבר, קיבלה תוקף של החלטה בבית המשפט המחוזי ביום 7.2.2010. החלטה זו התייחסה לתיקון חקיקה שנחקק חודש קודם לכן בינואר 2010. עם זאת, בחודש יולי 2010, נעשה תיקון חקיקה נוסף, שכאמור החזיר על כנו את הסיווג שבגינו הוגשה התביעה.

12.          עוד טוענת המערערת כי צדק הרשם כאשר קבע שישנם מקרים בהם סוגיית סיווג מוצר לצרכי מס יכולה להיחשב בתור סעד סופי ועצמאי, אולם טעה כאשר קבע שהסיווג במקרה דנן אינו כזה. זאת, לאור כך שהמערערת עתרה לסעד הצהרתי בדבר הסיווג הנכון לדעתה של המוצר (סיווג 21.06), ותיקון החקיקה הנוסף עניינו הסיווג הנכון לדעתה של המשיבה (סיווג 20.08). לכך יש להוסיף כי לאחר מתן ההחלטה, שצידדה כאמור בסיווג המוצר שהציעה המערערת (סיווג 21.06), נעשה תיקון חקיקה נוסף שלישי במספר, שקבע חבות במס קניה על המוצר גם בגין סיווג 21.08.

13.          לאור זאת, כך או כך, החלטת בית המשפט בדבר הסיווג מעמידה סעד עצמאי, היות ובזמן מתן ההחלטה לסיווג הייתה נפקות לעת הנוכחית ולעתיד, ולכן מדובר בפסק דין ולא ב"החלטה אחרת".

14.          מלבד זאת, חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת המחיקה על הסף. בין היתר, כי אין להיסמך על כותרת ההחלטה, היות וסיווג החלטה בתור פסק דין או "החלטה אחרת" נלמד מתוכנה ולא מהכותרת שהיא נושאת. בנוסף, טוענת היא כי בדברי ההסבר לתיקון החקיקה האחרון ובמהלך דיון בוועדת הכספים, המשיבה התבטאה כי התיקון נעשה לאור "פסק דין חלקי" שניתן בבית המשפט (פסק הדין שניתן ביום 2.12.2012).

15.          כמו כן, לטענת המערערת, ההסדר הדיוני של בירור התביעה, כפי שאושר בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.3.2006, מראה כי הסיווג הוא בגדר פסק דין ולא החלטה אחרת. זאת, לאור כך שנקבע בהחלטה זו כי באם תתקבל עמדת המערערת לעניין הסיווג, אז המשיבה תבחן את עמידת המערערת בחוק מסים עקיפים בתוך 90 ימים. קרי, בית המשפט קבע הסדר דיוני על פיו במידה ותתקבל עמדתה של המערערת בשלב הדיוני הראשון לעניין הסיווג, אז המשיבה תחשב כמה מיסים שולמו ביתר. לאחר מכן, אם הסכום יהיה מקובל על המערערת, פסק הדין החלקי יהפוך לפסק דין סופי, ואם לאו, המערערת רשאית להמשיך בתביעה ללא צורך באגרות נוספות.

16.          ההסדר הדיוני, על פיו כאמור סיווג בהתאם לטענת המערערת, יחד עם הסכמה בין הצדדים לגובה המס ששולם ביתר, מסיים את התביעה, מלמד כי מדובר בפסק דין ולא החלטה אחרת.

17.          בתגובתה, סומכת המשיבה את מרבית טענותיה על החלטתו של הרשם. לעניין טענת המערערת כי היא הטעתה את בית המשפט ואת הרשם, טוענת היא כי אין כל בסיס לטענה זו. זאת, לאור העובדה שתיקון החקיקה מחודש יולי 2010 בא רק לתקן טעות שנפלה בתיקון החקיקה מחודש ינואר 2010. לטענתה, פרחי באך אינם מוכרים כתוסף תזונה על ידי משרד הבריאות, ולכן תיקון החקיקה מלכתחילה לא היה אמור לפטור ממס יבוא מוצרים כדוגמת המוצר. כמו כן, לטענתם, נפלה טעות נוספת בתיקון החקיקה מחודש ינואר 2010, שהתכוון להטיל שיעור מס קבוע, ולא שיעור מס של 0% על המוצרים שבגינם הוא נחקק.

18.          כמו כן, טוענת המשיבה, כי תיקון החקיקה השלישי (במסגרתו הוגדרה חבות במס גם בגין ייבוא מוצרים לפי הסיווג שהציעה המערערת למוצר), אינו רלוונטי לעניינו. זאת, משום שהוא נחקק לשם הזהירות בלבד, ולאחר מתן פסק הדין החלקי וההחלטה בפרשה.

19.          לכך יש להוסיף כי שיעור המס החדש בגין ייבוא המוצר שנקבע בתיקון החקיקה מחודש יולי 2007, נמוך משמעותית מהמס שהוטל על המוצר בעת הגשת העתירה.